אחרי כמעט חודשיים של טיול בארגנטינה - "נציגת המערב" של דרום אמריקה (ראו כתבה ראשונה ושניה בסדרה), חצינו את הגבול אל השכנה מלמעלה - בוליביה, מקום הולדתה של אמי. השהייה הקודמת בצפון מערב ארגנטינה, ריככה לנו מעט את המעבר החד בינה לבין שכנתה האינדיאנית בזכות פשטות הנוף הכפרי והאנושי, ואוכלוסייה מקומית בעלת תווי פנים כשל צאצאי אינקה. היה זה אפריטיף למנה העיקרית - הארץ הענייה העשירה ביותר שהכרנו.
מעבר הגבול - חצייה בין עולמות
קמנו בבוקר בעיירה טילקרה שבפרובינציית חוחוי והלכנו לתחנה המרכזית הקטנה בכדי לעלות על האוטובוס אל לה קיאקה (La Quiaca), עיירת הגבול הארגנטינאית. הנסיעה לא היתה קלה, עם הרבה מהמורות על הכביש, ריחות לא נעימים וצפיפות, אבל לשמחתנו גם לא ארוכה מידי. הגענו ללה קיאקה והתפנקנו על מונית למעבר הגבול בנסיעה של כ- 5 דקות בלבד. המעבר היה חלק יחסית; מילאנו מסמכים, הראנו דרכונים, קיבלנו חותמות ובלי לשים לב, כנוסעים במכונת זמן - מצאנו את עצמנו בעולם אחר. מטרים ספורים מלה קיאקה, בצידו השני של גשר קצר, שוכנת ויאסון (Villazon) הבוליביאנית, גדושה בסוחרים, נוכלים, שקים של עלי קוקה, צ'ולות ואבק. הכל היה מעט דומה אבל בעיקר שונה. הבטנו מעבר לכתף אל עבר עולם מוכר וצעדנו קדימה עם ראש פתוח.
לא רחוק ממעבר הגבול המרנו את הפסוס הספורים שנותרו לנו מארגנטינה למטבע המקומי והתחלנו לצעוד במעלה הרחוב הראשי כחמישה בלוקים עד שהגענו לתחנה המרכזית של ויאסון. התחנה נראתה כמו שוק אחד גדול גדוש באנשים. לפני שהספקנו להבין את כללי המשחק, תפסה אותי בחורה מקומית ושאלה אותי לאן פנינו מועדות. עניתי לה "טופיזה" והיא סימנה לנו לעקוב אחריה עד שהגענו למיניבוס קטן. כדי שהנסיעה תשתלם לנהג היה עלינו לחכות עד שהמיניבוס יהיה מפוצץ עד אפס מקום (פשוטו כמשמעו). אחרי כחצי שעה של המתנה, קשר הנהג את התיקים על הגג ויצאנו לדרך.
טופיזה - "מערב (לא) פרוע"
הנוף המדברי ההררי בדרך מויאסון לטופיזה היה יפהפה. הרים, גבעות ונהרות ליוו אותנו לאורך הדרך בצבעי אדמה ושקט מופתי. לא ידענו מה לדמיין ולכן לא תיארנו לעצמנו שבתום הנסיעה נגיע לעיירה שנראית כאילו שיצאה ממערבון. הכל היה שקט ומאובק מההרים הסובבים אותה ונדמה היה שאין נפש חיה באזור. מסתבר שכך נראים כל צהריי יום ראשון. עשינו סיבוב קצר בעיירה סמוך לתחנה המרכזית עד שהרגשנו שהגובה מתחיל לתת אותותיו. כדי לא להתאמץ יותר מידי, החלטנו לקחת מונית להוסטל שהוזמן מראש - הוסטל לוס סאלארס (Hostal Los Salares), למרות שהיה מדובר בנסיעה קצרצרה.
ההוסטל, שהיה ממוקם מעבר לגשר למרגלות ההר, היה מבודד לחלוטין ללא מבנים, מלונות או בתים בסביבתו הקרובה. קיבל את פנינו סנטוס הבעלים של המקום שליווה אותנו לחדר מרווח ודי נקי. זרקנו מעלינו את התיקים והלכנו לסגור מול סנטוס את האטרקציה הכי פופולרית בבוליביה - טיול הג'יפים אל סאלאר דה אויוני. בגלל הקושי שהתחלתי להרגיש עם הגובה (בכל זאת, טופיזה שוכנת בגובה של למעלה מ 3,000 מטרים מכובדים מעל פני הים), החלטנו שלטיול הג'יפים למדבר המלח המפורסם, נצא רק אחרי יומיים ולא למחרת ואכן סגרנו מול סנטוס טיול בן ארבעה ימים בג'יפ עם נהג, טבחית וזוג נוסף שלא הכרנו.
בתום הסברים קצרים על הטיול ועל טופיזה, יצאנו לעיירה לכיוון הרחוב הראשי בחיפוש אחר מסעדה. כאמור, יום ראשון בצהריים הוא לא יום טוב להיכרות עם המקום: הכל היה שקט וסגור. למרות זאת, אחרי שיטוטים ברחובות, מצאנו מסעדה פתוחה. התפריט עמוס, ההמתנה ארוכה והאוכל סביר. בנקודה זו הנחנו שזוהי בוליביה במיטבה. שבנו לחדר שבעים ונחנו עד הבוקר. בתום יממה נוספת בעיירה בה החלטנו להתארגן לקראת הטיול, לקנות סריגים חמים מצמר אלפקה, לנוח ולתת לגוף להתרגל לגובה (למרות שיש מספר אטרקציות יפות סביב טופיזה שפספסנו כמו טיול סוסים בהרים המעטרים אותה), קמנו מוקדם, אכלנו בהוסטל ויצאנו לדרך עם ויקטור הנהג, מריבל הטבחית וזוג נוסף (לימים חברים), גרמנים בני גילנו ממינכן.
טיול ג'יפים לסאלאר דה אויוני
היום הראשון - טיפוס בין הרים, כפרים ולאמות
מרבית המטיילים הנוסעים לסאלאר יוצאים לרוב מהעיירה אויוני כך שהאטרקציה העיקרית - מדבר המלח עצמו, מופיעה כבר ביום הראשון לטיול. אנחנו, בעצתו של חבר, החלטנו להתחיל את הטיול דווקא בטופיזה כך שהמסלול התארך ביום (ארבעה ימים במקום שלושה) ושיא הטיול - הסאלאר דה אויוני - מגיע רק בסופו. הסכום ששילמנו כלל כמעט הכל (קצת פחות מ 200$ לאדם) - ג'יפ עם נהג וטבחית, לינה, אוכל והדרכה. הדבר היחיד שהיה עלינו לשלם עליו זה כרטיס הכניסה לפארק הלאומי.
כבר מרגע היציאה מן העיירה, התחלנו לחצות הרים בגוונים אדומים וחומים ולטפס אט אט בגובה. הנסיעה היתה רגועה והנהג ויקטור נהג בזהירות רבה. כל כמה זמן עצרנו בנקודות תצפית המשקיפות על ההרים והגבעות המרשימים של מחוז פוטוסי (Potosí), כשהרוח יצרה מערבולות של חול סביבנו ולא רחוק מאיתנו רעו עשרות לאמות עם סרטים צבעוניים באזניהן (סרטים המהווים סימני היכר לחוות אליהן הן שייכות).
אחרי מספר שעות ועצירות, נכנסנו לכפר קטן בשם סן אנטוניו דה ליפז (San Antonio de Lipez) ללא זכר ל- 500 התושבים המתגוררים בו. ברחבה במרכז הכפר החלה מריבל להכין את ארוחת הצהריים עליה התענגנו כאילו שהיתה זו הארוחה הביתית הראשונה בחיינו. אחרי שקינחנו עם פירות מתוקים עלינו על הג'יפ ותוך זמן קצר הגענו להריסות של כפר בשם "כפר הרפאים" (Pueblo Fantasma). בכפר הנטוש, השוכן בגובה של 4,800 מטרים, ישבו לפני כ 800 שנים הספרדים וקנו עבדים לכריית כסף בהרים הסמוכים. מאחר ולעבדים חסר אוויר במכרות הכסף, הפסיקו הספרדים את עבודות הכרייה ונטשו את המקום. השמועות אומרות שעד לימינו נותר לו הכסף בהרים.
את הלילה העברנו בכפר קטנטן בשם קטנה גרנדה (Quetena Grande) במבנה עשוי בוץ ללא חלונות ובגובה של למעלה מ- 4,100 מטרים מעל פני הים. מעט אחרי שהגענו לכפר, חיכה לנו שולחן ערוך עם עוגיות ומאטה (חליטת עלים) ומאוחר יותר על אותו השולחן - ארוחת ערב משביעה. הלילה שעברנו היה לא קל, מלווה בכאבי ראש חזקים וקוצר נשימה בשל דלילות החמצן בגובה (והחסך בחלונות לא תרם לתחושה הכללית). מנקודה זו והלאה הפכו עלי הקוקה ל"מוצר צריכה בסיסי" בתיק הגב שלנו.
היום השני - שמורת טבע מבעבעת לא רחוק מן השמיים
בבוקר היום השני חיכתה לנו ארוחת בוקר של לחמים עם חמאה וריבה ושתייה חמה (הפעם הכנתי לעצמי תה עם עלי קוקה לטיפול בכאבי הראש שצצו בעקבות הגובה). אחרי "תידלוק" הגוף יצאנו לדרך לתור את שמורת הטבע הפופולרית ביותר בבוליביה - אדוארדו אוורואה (Eduardo Avaroa Andean Fauna National Reserve), שמורת הטבע שבגבולותיה העברנו את הלילה שחלף. שמורת אוורואה שוכנת בגובה של בין 4,200 ל- 5,400 מטרים והיא מכילה עשרות נקודות עניין מרשימות שאת חלקן זכינו לבקר.
את העצירה הראשונה שלנו עשינו בתצפית על הלגונה הירוקה (Laguna Verde), לגונה יפהפייה בצבע טורקיז בוהק הנשקפת מנקודת תצפית בגובה של למעלה מ- 4,800 מטרים. אחרי שהתרשמנו מגודלה ומהר הגעש השומר עליה מן הצד, עלינו על הג'יפ עם פה מלא בעלי קוקה ונסענו להתרשם ממנה מקרוב. היעד הבא היה הסאלאר דה צ'אלבירי (Salar de Chalviri), מדבר מלח קטן במרכז שמורת הטבע שסיפק לנו טעימה קטנה ביותר למבושש לבוא. בדרך אל צ'אלבירי חצינו את מדבר סלבדור דאלי (Desierto Salvador Dalí) שמציג לראווה נופים מדבריים וסלעים הנראים כמו ציורי האמן הספרדי הסוריאליסטי.
התחנה שאחרי היתה מופלאה - גייזרים ומלא בוץ מבעבע בצבעי חום ואפור. הכל היה אפוף אדים וריח הגופרית שלט במקום. דילגנו בין המכתשים המבעבעים הקטנים יותר ופחות, חוששים מעט פן נחליק לתוך אחד מהם, ועלינו על הג'יפ ליעד הבא המרשים לא פחות - מעין חם בלב השמורה. הטבילה בבריכה הטרמית היתה מענגת. המים החמים שנבעו מן האדמה לצד הרוח הקרה הנושבת מחוצה לה היוו שילוב יוצא דופן של תחושות רעננות ונמנום. בעת השכשוך במים פגשנו מטיילים ממקומות שונים בעולם, החלפנו חוויות ורשמים ויצאנו להתייבש לפני ארוחת הצהריים המפנקת של מריבל.
את יומנו הגדוש סיימנו בלגונה האדומה (Laguna Colorada), מחזה יוצא דופן של אגם מלח גדול סמוך לגבול עם צ'ילה עם מרבד של פלמינגואים ורדרדים. טיילנו מעט סביב האגם ועל לשונות היבשה שהכיל עד שויקטור ומריבל קראו לנו להתייעצות היכן ללון הלילה. בחרנו במקום בו תנאי הלינה לא היו הכי טובים אך כן היתה בו מקלחת עם מים חמים - הכפר הקטנטן ויה מאר (Villa Mar). כשהגענו לכפר התמקמנו בחדר במבנה עשוי בוץ ויצאנו לתור אותו לאט ובשלווה (בכל זאת, חייבים לשמור באדיקות על מעט החמצן שנותר בגופנו). שבנו עם חברנו הגרמנים למבנה הבוץ לעוד הפסקת מאטה ועוגיות, שיחקנו קצת בקלפים ואכלנו ארוחת ערב. בלילה הנוכחי, כבר דאגתי שיהיה לצדי מיכל חמצן ליתר ביטחון אך לשמחתי לא הזדקקתי לו.
.jpg)
היום השלישי - סלעים, נחלים ו... עוד לאמות (או שמא אלפקות?)
בשעה שבע וחצי בבוקר כבר ישבנו בג'יפ אחרי עוד לילה לא קל (בשל הגובה) וארוחת בוקר פשוטה ומספקת. ויקטור החליט לקחת אותנו למקום יפהפה לא רחוק מהכפר ובו סלעים ענקיים בצורות שונות. טיפסנו עליהם, התיישבנו בראשם ותצפתנו בשלווה על הנוף השקט והבראשיתי של האזור. אחד מן הסלעים היה נראה כמו גמל גדול, מחזה שפיתה את חברנו הגרמני לטפס עליו ביעילות לטובת תמונה מוצלחת.
אחרי הטיול בשטחים הלא רחוקים מויה מאר, נסענו לאתר יפהפה בשם הלגונה השחורה (Laguna Negra). כדי להגיע ללגונה עצמה היה עלינו ללכת כעשרים דקות בשטח בוצי אבל מלא בדשאים ירוקים ונמוכים עם ערוצי מים דקיקים הזורמים כמו עורקים. האזור והלגונה היו מרהיבים ביופיים, מלאים בציפורים, ברווזים ולאמות שנהנו מהעושר הטבעי. כששבנו על עקבותינו זכינו להכיר גור אלפקה בן שעות ספורות שינק מאימו הטרייה והמגוננת.
את הפסקת הצהריים עשינו סמוך לשטח מרעה של לאמות ואלפקות ירוק ורחב ידיים בו ויקטור הסביר לנו (סוף סוף) כיצד ניתן להבחין בין השניים. ישבנו על סלע גדול עם צלחת ביד וכמו בהזמנה, ברגע בו סיימנו את ארוחת הצהריים החל הגשם לשטוף את האזור. נכנסנו במהרה לג'יפ ונסענו לכפר סן אגוסטין (San Agustin), כפר קטן עם כ 500 תושבים אינדיאנים. הסתובבנו בו מעט, הבטנו ברחובות, התרשמנו מהאופן בו חיים המקומיים וחזרנו לרכב לכיוון התחנה האחרונה לפני הסאלאר המפורסם - הכפר צ'וביקה (Chuvica).
צ'וביקה הינו כפר השוכן בצמוד לחלקו הדרומי של הסאלאר דה אויוני. זהו כפר קטן, עני, עשוי בוץ ופשוט (כמו מרבית הכפרים הבוליביאנים). ייחודיותו של הכפר אפוא הוא במלונות המלח שנבנו בו ואכן את הלילה האחרון בטיול העברנו באחד מאותם מלונות מיוחדים ומוזרים. כל המבנה היה עשוי מלח, כולל המיטות, השולחנות והכסאות שבחלל המרכזי. היתה זו חוויה יוצאת דופן (ומספיקה בהחלט ללילה אחד). שתינו מאטה ויצאנו לתור את הכפר בחושך ולצפות בכוכבים הבוהקים ביותר שראינו בחיינו. שבנו לארוחת ערב עם בקבוק יין מקומי ולזניה מעשה ידיה של מריבל. מלח לא חסר לנו.
היום הרביעי והאחרון - מדבר המלח סאלאר דה אויוני, דה בסט שיש
השעה היתה 5:30 בבוקר ובחוץ היה עוד חשוך. יצאנו במהרה מבלי לאכול ארוחת בוקר בכדי להספיק לחזות בזריחה באחד מן המקומות המדהימים ביותר הקיימים על פני כדור הארץ. וכך היה. רגע לפני שגלגלי הג'יפ עלו על המלח, ירדנו מהרכב לחזות בתופעה המרשימה הזו - זריחה בסאלאר דה אויוני. נכנסנו לג'יפ ונסענו למרכז המדבר.
הסאלאר נראה כאגם מים לבן ועצום ללא סוף וללא התחלה. עצרנו את הג'יפ ובמיקום יוצא הדופן הזה אכלנו את ארוחת הבוקר עליה דילגנו מוקדם יותר. אחרי שעזר לנו ויקטור לביים תמונות המתאפשרות רק בסאלאר, נסענו למלון המלח המפורסם שבלב המדבר שבאותה העת היה בשיפוצים. המשכנו לספוג עוד קצת מהתופעה המרשימה הזו והמשכנו בדרכנו.
ביציאה מהסאלאר עצר לנו ויקטור בכפר קטן בשם קולצ'אני (Colchani) שנראה בדיוק כמו יתר הכפרים בהם ביקרנו במהלך הטיול. ההבדל היחיד היה שמדובר בכפר עם שוק מאוד תיירותי הנועד עבור כל אותם מטיילים היוצאים ממדבר המלח וצמאים לצרוך קצת אמנות מקומית. השוק מציע מבחר של מוצרים מקומיים ועבודות יד, מביגוד העשוי מצמר אלפקה איכותי ועד מפות, כובעים ואפילו כלי נגינה. מקולצ'אני יצאנו לכיוון התחנה האחרונה בטיול הג'יפים - העיירה אויוני.
רגע לפני שנכנסנו לעיירה, עצר לנו ויקטור בבית הקברות המפורסם של הרכבות הראשונות שהעבירו סחורה בבוליביה. אחרי כמה קליקים במצלמה והבעת פנים של "אני לא מתרשמת מזה אחרי שביקרתי בסאלאר", המשכנו להוסטל קטן בפאתי העיירה בשם "הוטל דה סאל". בעלי ההוסטל, אדית, אירחה אותנו שם לארוחת צהריים אחרונה מעשה ידיה של מריבל. בסופה הענקנו לויקטור ולמריבל ציורים שלהם שצייר חברנו הגרמני עם הקדשה שרשמתי בשם ארבעתנו. אחרי החלפת כתובות מייל, נפרדנו לשלום סמוכים ובטוחים בתמימות שנתראה בשנית. מקווה שכך יהיה.
בדרך לקופקבנה עוצרים בלה פאס
נשארנו עוד מספר שעות באויוני, מנסים לשרוף את הזמן עד לשעת יציאת האוטובוס ללה פאס. האוטובוס למרבה ההפתעה יצא בדיוק בזמן אך היה הוא במצב לא טוב. הכסאות היו שבורים ולא מתכווננים והשירותים שהיו סמוכים אלינו, לא היו אטומים כך שמעבר לריחות, גם התגנבה במהלך הנסיעה רוח קרה שציננה את האוטובוס ובעיקר אותנו. אחרי לילה ארוך ביותר עם עצירות קצרות בדרך, ונסיעה על תשתיות דרכים לא מאוד מתקדמות אבל באווירה טובה בזכות מטיילים ארגנטינאים מפולפלים, הגענו בבוקר לבירת בוליביה, הבירה דה פקטו הגבוהה בעולם - לה פאס (היא עיר הבירה בפועל עם רוב מוסדות הממשל אבל הבירה הרשמית היא סוקרה).
אחרי הלם התחלתי והתגברות על עייפות גבוהה, לקחנו מונית לבית הקברות של לה פאס ממנו יוצאים כל האוטובוסים אל קופקבנה. נהג האוטובוס מאויוני הזהיר אותנו קודם לכן מפני המיני ואנים הנוסעים לעיירה, שכן הם גובים מחירים מופקעים ולעתים אף שודדים את התיירים ומותירים אותם לצד הדרך באמצע שומקום. לפיו, הדרך הבטוחה (והזולה) ביותר לנסוע לקופקפבנה היא באמצעות 3 חברות אוטובוסים שמשרדיהן ממוקמים סמוך לבית הקברות.
המתנו בתור לצד צ'ולות ותרנגולים כשלפתע נעלם מוכר הכרטיסים ולא שב. כאן הכרנו לראשונה את הכאוס הבוליביאני השונה בתכלית מכל ההתנהלות של השבוע שחלף. אחרי שהמתנו שעות ספורות וראינו שהסיכוי להגיע לקופקבנה נעלם לו לאיטו, החלטנו לקחת את הסיכון ולעלות על מיני ואן. הנסיעה אכן עלתה מעט יותר מאוטובוס אך לשמחתנו לא נשדדנו והכל עבר כשורה (מלבד הנהיגה המטורפת של הבוליביאני שנהג). אחרי כשלוש שעות הגענו לאגם אותו חצינו עצמאית בסירת מנוע מצ'וקמקת כשהואן שחצה במעבורת המתין לנו בצד השני. 45 דקות מאוחר יותר הגענו לאחת מן הפנינות המתויירות של בוליביה - העיירה קופקבנה השוכנת לחופיו של אגם טיטיקקה, אחד מן האגמים הגבוהים ביותר בעולם.
קופקבנה - כן, גם לבוליביה יש עיירה כזו
אחרי מסע מפרך אל קופקבנה ויותר מ- 30 שעות ללא שינה, החלטנו להתפנק במלון טוב (במונחים בוליביאנים כמובן), במקום שנקרא - לה קופולה (La Cupula). המלון שכן על צלע הר המשקיף על כל רצועת החוף הקופקבנית. הנוף היה מרהיב והמלון היה מתוחזק היטב ביחס לתנאים בבוליביה. המדשאה היתה ירוקה עם ערסלים בין העצים ובמקום היתה מסעדה חביבה ביותר. זרקנו תיקים, שטפנו מעלינו את כל המסע והלכנו לאכול.
בבוקר שלמחרת, לאחר שינה טובה וארוכה, ירדנו אל העיירה. הרחוב הראשי היה גדוש בחנויות ודוכנים ססגוניים לאין שיעור. ירדנו לאורכו עד שהגענו לנמל הקטן ממנו יוצאות כל הסירות לאיים המפורסמים במקום - איי השמש והירח. טיילנו מעט לאורך החוף ושבנו בעקבותינו במעלה הרחוב הראשי עד לקתדרלה שבלב קופקבנה, אחת מן הותיקות בבוליביה. אל הקתדרלה, המהווה מוקד עלייה לרגל חשוב, מגיעים בוליביאנים רבים אשר מחפשים ברכה מן הבתולה דה לה קנדלארייה (La Virgen de la Candelaria) שידועה כבעלת כוחות ריפוי, אשר פסלה שוכן במקום.
את הימים הספורים שעברו בעיירה התיירותית העברנו במנוחה רבה, עם אוכל לעתים מוצלח יותר ולעתים (רבות) פחות, והרבה שיטוטים ברחובות. אל קופקבנה מגיעים מטיילים רבים מכל העולם והרבה צעירים ארגנטינאים המוכרים את עבודות היד שלהם ברחובותיה הראשיים ולכן מי שאוהב את ההיכרות עם מטיילים חדשים ואת הקפיצה מדוכן אחד לאחר, יאהב מאוד את האווירה במקום.
למרות שעדיין חשתי ברע בשל הגובה (שכן עדיין שהינו בגובה רב של למעלה מ- 3,800 מטרים), החלטנו ביום האחרון לבקר באי הפופולרי ביותר באגם והאטרקציה באזור (בהא הידיעה) - אי השמש (Isla del Sol). קמנו בבוקר, אכלנו סנדוויץ' מצוין בבית קפה בבעלותו של בחור אירי מקסים (El Condor & the Eagle) ועלינו על השיט לכיוון האיסלה דל סול. אחרי שייט עמוס בתיירים ולא ארוך מידי (כ- 45 דקות) הגענו לאי, מקום היוולדם של מנהיגי האינקה ולפי האגדות - גם של השמש עצמה. זמננו היה קצוב מאחר והיה עלינו לשוב לעיירה ולעלות על אוטובוס לפרו, אך הספקנו לחזות ביופיו של האי בטיול קצר למרגלות ההר שבמרכזו, למרות שאין זה מספיק ומספק כנופי התצפית שבמעלה המדרגות (הטיפוס היה קשה מידי עבורי בגלל קוצר הנשימה שנבע מחוסר ההסתגלות לגובה).
נפרדים (בצער) מבוליביה - טיים איז נוט מאני
רק שבועיים חלפו להם. שבועיים בלבד. הטיול הקצרצר במדינה המיוחדת הזו רק פתח לנו את התאבון. הפעם לא היה זה אוכל שמשך אותנו וגם לא אטרקציות ממריצות אדרנלין, אלא הפשטות הנדירה של המקום ובעיקר של יושביו. זוהי המדינה היחידה בה לא מנומס להגיע בזמן אלא באיחור של 15-30 דקות. מה זה אומר עליה? שהזמן לא דוחק - טיים איז נוט מאני. יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה.
